מאת עו"ד אור פינקלשטיין

שירה ומתן נישאו זה לזו כדמו"י, לאחר שנת היכרות, בשנת 1997. שירה הייתה בת 31 במועד נישואיהם ומתן בן 33. כשנה לפני שהכירו פתחה שירה משרד עורכי דין. מתן, בזמנו היה בעל עסק לנגרות. הצדדים חיו בזוגיות אוהבת והביאו שני ילדים לעולם, לאורך רוב נישואיהם, נדמה היה כי יוכלו לעמוד בפני כל משבר יחד.

או אז הגיעה תקופה של משבר כלכלי, מחאה חברתית עמדה בפתח והפעילות בעסקו של מתן הלכה והצטמצמה עד כי נאלץ מתן לסגור את העסק.

שירה נותרה המפרנסת היחידה. מתן סיפר לשירה כי הוא מחפש עבודה, אך בפועל לא היה מסוגל לעבוד כשכיר, לאחר שכבר היה בעליו של עסק.

למרות שעול הפרנסה היה כולו על כתפיה של שירה, מתן "רבץ" במהלך כל היום על הספה והעביר את חייו במרמור ובכעס, על כך שמזלו עזב אותו. התנהלותו הותירה את שירה מפרנסת יחידה ואמא יחידה כיוון שגם זמן וסבלנות לילדיו הוא לא מצא.

השנים נקפו ובני הזוג התרחקו אחד מן השני, עד אשר גמלה בליבם ההחלטה להתגרש. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע, שם הוסכם כי תתקיים משמורת משותפת וכי סכום מזונות הילדים, יהיה נמוך יחסית – כ-3,500 ₪ לשני הילדים, לאור חוסר תעסוקתו של מתן.

סלע המחלוקת היחיד שנותר ביניהם, היה נכסי הקריירה והמוניטין אותם תבע מתן וכן תביעתו לפיצוי, בגין פערים בכושר השתכרות הצדדים. מתן טען כי שירה הצליחה להתפתח, מכיוון שהוא נשאר בבית עם הילדים וכך נתן לה את האפשרות להתמקד כל כולה בעבודתה ולפתח את משרד עורכי הדין שבבעלותה. מנגד, שירה טענה כי מתן מעולם לא עזר בגידול הילדים וכי רצונה לקיים משמורת משותפת, היה כדי לחזק את הקשר בין מתן לבין הילדים, אשר מעולם לא היה חזק וקרוב. הוסיפה שירה וטענה בצדק, כי היא סיימה את לימודיה ובחינותיה, לפני שהכירה את מתן ואף פתחה את משרד עורכי הדין, כשנה לפני שנפגשו. כן הוסיפה שירה, כי היא היתה גם המפרנסת היחידה וגם המטפלת היחידה בילדים, כך שמתן לא תרם לפיתוח הקריירה שלה, אלא הכביד עליה ולא עזר לה כלל.

בהסתמך על מועד נישואי הצדדים, חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, הקובע כי:

"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;"

בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן דן בסוגיה. נקבע מפי כבוד השופטת חנה ריש רוטשילד, בתמ"ש (ת"א) 22021/06 ובתמש (ת"א) 22021-06, א' נ' ד', מתוך האתר המשפטי נבו, כדלקמן:

"14. בטרם אדרש לטענות בעלי הדין אקדים ואפרט בקצירת האומר את הדין החל בנושא זכויות בני זוג בנכסי קריירה, אותם הם צוברים במהלך חיי הנישואין, וליתר דיוק במוניטין ובכושר השתכרות, כאשר, למעשה, בדרך כלל וכך גם בענייננו, הם מכוונים לאותו דבר, דהיינו, הכוונה לפער בין כושר ההשתכרות של בן הזוג האחד לבין כושר ההשתכרות של משנהו (ראו דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בבע"מ 4623/04 פלוני נ' פלוני, המאגר המשפטי נבו,2006); להלן: "פרשת פלוני"); כושר זה הוא לדבריו (פסקה 12 לפסק הדין):"... היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. הוא מושפע ממשתנים רבים ומגוונים, בהם כשרונותיו האישיים של האדם, המקצוע שבו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש. חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע. הוא אינו טבוע בצופן הגנטי שלו. הוא פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן וכסף. הללו, בדרך כלל, עומדים לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים. כל זוג וסיפורו-שלו. העיקר הוא, שבני-הזוג עשויים לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה. "הקריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיוודיואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי – פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה. אכן, הזמן המשפחתי הוא אחד, והוא נוצר בשניים. היכולת של כל אחד מבני הזוג להשיא את יכולת ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת-זמן (ומשאבים אחרים) מצדו של בן הזוג האחר."(ראו גם פסקה 21 לפסק דינו; וכן ראה פסק דינה של כב' השופטת ש' גליק בתמ"ש 52231/09 מ' ב' נ' ע' ב' (2011) ופסק דינו של כב' השופט נ' פלקסר בתמ"ש 3640/10 א' כ' נ' צ' כ' (המאגר המשפטי נבו (2012)) .

נוכח האמור לעיל, הכיר בית המשפט העליון בצורך לאזן את הפערים בכושר ההשתכרות. עם זאת, בית המשפט העליון לא קבע כללים ברורים לאיזון, אלא נקבע, כי הדבר ייבחן בכל מקרה לגופו, תוך שבית המשפט מונה מספר מדדים לחישוב (פסקה 22 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בפרשת פלוני).15. לאחר פסק הדין בפרשת פלוני, בשנת 2008, תוקן חוק יחסי ממון (תיקון מספר 4, תשס"ט 2008). במסגרת התיקון נקבע בסעיף 8(2) לחוק, כי:"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: ....

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;" הכללת כושר ההשתכרות במסגרת השיקולים, בהם יש להתחשב בעת קביעת האופן בו יאוזנו המשאבים, מצביעה ומלמדת, כי המחוקק לוקח בחשבון את העובדה שמדובר בנכס אשר קיים קושי משמעותי בהערכת שוויו, וכפועל יוצא מוליכה למסקנה, כי המחוקק אינו רואה כושר זה כנכס הנכלל בנכסים ברי האיזון המנויים בסעיף 5 לחוק (לעניין זה ראה, פסק דינה המקיף של כב' השופטת נ' מיימון בתמ"ש (י-ם) 1933/09 א.ג.א. נ' י.ג.א) [פורסם בנבו] . אמנם כב' השופטת נ' מיימון בוחנת גם אפשרות פרשנית שונה להוראות סעיפים 5 ו - 8(2) לחוק, אולם, סבורני, כי הפרשנות המפורטת לעיל היא הנכונה). 16. כפועל יוצא מהעובדה שכושר ההשתכרות הוכר רק כגורם בו יש להתחשב בעת איזון המשאבים נראה, כי על המשקל שיש לייחס לכושר ההשתכרות חל גם הכלל הקבוע ברישת סעיף 8, דהיינו, כי חלוקת הרכוש תושפע מקיומו של כושר ההשתכרות ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". 17. ניתן למצוא בפסיקה מספר שיקולים מנחים לצורך הכרעה בשאלה, האם התקיימו "נסיבות מיוחדות המצדיקות" קביעת איזון בשיעור שונה ממחצה על מחצה נוכח קיומו של פער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג, אם לאו. לצורך זה ניתן למנות בין השאר את הגורמים הבאים:1. היקף הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג.2. משך הנישואין.3. היקף הצמיחה של כושר ההשתכרות במהלך חיי הנישואין.4.מידת ההשקעה של כל אחד מבני הזוג בפיתוח הקריירה. 5. מידת התמיכה של כל אחד מבני הזוג לצורך הגברת כושר ההשתכרות של בן הזוג האחר.6.ויתור משמעותי של בן הזוג על האפשרות להתפתח מבחינה מקצועית על מנת לאפשר את התפתחותו המקצועית של בן הזוג האחר. 7. השפעת הכישרון האישי על כושר ההשתכרות. (ראו בעניין זה ע"מ 5879/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 193 (2004); פרשת פלוני; בע"מ 3664/07 פלוני נ' פלוני (המאגר המשפטי נבו (2007)). 18. בענייננו - אכן, שוכנעתי, כי קיים פער משמעותי בכושר השתכרותם של בני הזוג. 19. יש לבחון, אפוא, האם, בנסיבות המקרה, יש מקום להתחשב בקיומו של הפער האמור בעת איזון משאביהם של בני הזוג."........בחינת הדברים מצביעה ומלמדת, כי, מחד, האישה סיימה את לימודי האדריכלות, למעט הבחינות לקבלת התואר, עוד לפני נישואיהם של בני הזוג; הצלחתה של האישה לא היתה פרי הקרבה של האיש על התפתחותו המקצועית, אלא, בעיקר, פרי כישוריה המקצועיים של האישה, אשר אלמלא הם, לא היו הלקוחות ממשיכים לעבוד איתה ובוודאי שלא היה עולה בידיה לרכוש לקוחות נוספים. לא הוכח ולא נטען, כי במהלך התקופה מאז סגירת העסק של האיש עמדו בפניו אפשרויות כלשהן לפיתוח קריירה אישית, אשר הוא ויתר עליהן; לא ניתן להתעלם מכך שבמהלך תקופות ממושכות האיש לא עבד והאישה היא זו אשר נשאה בנטל הכלכלי של המשפחה (לעניין משמעות עובדה זו ראה פסק דינה של כב' השופטת נ' מיימון תמ"ש (י-ם) 21342/04 ש' נ' ד' ש' (המאגר המשפטי נבו,2008)). מאידך, כאמור המדובר בבני זוג אשר היו נשואים תקופה של כ - 10 שנים, במהלכה נולדו להם 3 ילדים. האיש טיפל בהנהלת החשבונות של העסק, הוצאת חשבוניות וכל הכרוך בטיפול אל מול רואה החשבון; אמנם, לכל אורך התקופה (או מרביתה) העסיקו בני הזוג "או-פר" לטיפול בילדים ובבית, אולם, שוכנעתי, כי הגם שתרומתו של האיש לניהול משק הבית וגידול הילדים לא עלתה כדי הקרבה מצידו, אין ספק, כי הוא היה שותף לניהול משק הבית והתחלק עם האישה בכל הכרוך לגידול הילדים. אכן, כפי שציין כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בפסק הדין פרשת פלוני):" ...הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה יתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם - פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן-הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו."....21.בענייננו לא הוכח ויתור כאמור. עם זאת, הגם שבתחילה הייתי סבורה, כי בנסיבות האמורות לעיל, מן הראוי היה לקבוע "פיצוי", אשר יינתן לאיש ואשר יהיה בו כדי לשפר את עמדת המוצא של האיש בעת צאתו לחיים החדשים וכדי לצמצם, במידת מה, את חוסר השוויון שבין בני הזוג, הרי, שבהמשך, שוכנעתי, כי נוכח התנהגותו של האיש אין מקום להורות כן. ..."

ניתן לבצע הקבלה מתוך פסק דינה של כבוד השופטת רוטשילד לענייננו. נראה, כי פסיקת פיצויים בגין פערים בהשתכרות ופסיקת מחצית משווי מוניטין, אינם כמעשה מתמטי וכי יש לשקול גורמים מסוימים בעת מתן פיצויים שכאלו. בתמ"ש 5050/06, מתוך המאגר המשפטי נבו, קבע כבוד השופט ניצן סילמן בין השאר כדלקמן :" נכסי קריירה או מוניטין לא חייבים להיות איזון בגין כושר השתכרות "ביתר"; יכולים הם לבוא גם כפיצוי הצד השלילי- של הקרבה על מזבח התא המשפחתי." בענייננו, מתן לא הקריב מאומה על מזבח התא המשפחתי. ההיפך הוא הנכון. נראה כי לאור חוסר תרומתו המשווע של מתן ולאור העובדה שלא ערך ויתורים כלשהם, על מנת לעזור לשירה בפרנסה, בקידומה או לחילופין בטיפול בילדיהם, מתן לא יקבל את מבוקשו ושירה לא תצטרך לפצות אותו, בגין הפערים בהשתכרות שלהם, או בגין המוניטין שרכשה.